לא כתבתי יותר מדי זמן. אתם בטח לא הרגשתם, כי עברו רק שלושה שבועות (?), אבל מבחינתי עברו שנים. טיול, אתם יודעים.
לפני שבועיים עזבתי את סקנדינביה, כאשר היעד האחרון בשרשרת המדינות המרהיבה הזו הייתה דנמרק. דנמרק היא ללא ספק המדינה הכי פחות דרמטית מחברותיה לסוציאל-דמוקרטיה – הן מבחינת נופים וארכיטקטורה והן מבחינת בני האדם. קודם כל, היא שטוחה כמעט לחלוטין, מה שהופך את הנוף להרבה יותר מרכז אירופה מאשר סקנדינביה (תראו אותי, ההילבילי משחקת אותה מומחית באירופה). האקלים שלה, מטבע הדברים, גם הוא פחות קיצוני. לדברים הללו כנראה יש השפעה חיובים על הדנים, שנחשבים לאנשים המאושרים בעולם על פי מדד האושר של האו"ם, שמכיל קריטריונים כגון הכנסה לנפש, בריאות, חופש לבצע החלטות, שחיתות נתפסת ועוד. האמת היא שאני לא מתה על המדדים האלו – ואם כבר, אני מעדיפה את זה של ה-OECD, בו דנמרק נמצאת "רק" במקום החמישי (וישראל ב-13, אז אתם מבינים מה זה שווה בתכלס), אבל זה מסייע לנקודה שלי.
הדנים, בניגוד לשוודים ולנורבגים, אינם מפקחים על האלכוהול בקפדנות וממסים אותו בכבדות. היכולת לקנות בחנות שאינה ממשלתית בירה שכוללת מעל 3.5% אלכוהול הייתה מדהימה מבחינתי – ואני אפילו לא מתה על בירה. אגב, בשוודיה יש את החנויות הממשלתיות, שנקראות The System (איי שיט יו נוט) ופתוחות בשעות מאוד מסוימות. הם טוענים שזה כדי להילחם באלכוהוליזם, אבל לדעתי הם סתם ממציאים בעיות. זה כבר באמת מביך שאין שום דבר לדווח ברדיו חוץ ממהומות בסוריה. אפילו פקקים אין לחארות האלה.
קופנהגן היא עיר חמודה ונאה למראה, בדיוק כמו שמספרים, אבל פתאום ההימצאות בעיר גדולה ומתוירת הקשתה עלי. את הדורמז חלקתי עם ילדים בני 18-22, שבאו לקופנהגן למסיבות, מזמוזים ובעיקר לגרום לי להרגיש לא נעים עם הרגלי השינה שפיתחתי במהלך חודש בחוֹרים יפהפיים – של יקיצה בשבע והירדמות ב-23:30. כשילדון אחד חזר לדורמז שיכור בארבע בבוקר, התעוררתי בתדהמה. ווי אר נוט אין אולסונד אנימור, טוטו.
"ברור, זו דנמרק!"
מנגד, עדיין ברור לכל שמדובר בסקנדינביה. השפה אמנם קצת יותר "מלוכלכת" בהשפעות מצפון אירופה, ועל כן מעט פחות נעימה לאוזן – אבל עדיין תתקלו בדברים מאוד סקנדינביים. יום אחד הילכנו אני וד' ברחובות קופנהגן, כאשר לפתע אנחנו רואים עגלת תינוק מחוץ לבית קפה צבעוני. הגבה מורמת, וכשאנחנו מביטים פנימה ומגלים בה תינוק בשר ודם, היא מרימה איתה את השפה העליונה. אני מביטה לעבר חלון בית הקפה בזעזוע, ורואה חבורה עליזה יושבת שם באדישות. אני מצביעה לעברם בתדהמה, מנסה להבין אם הם ההורים ומה לעזאזל, והם מנידים בראשם. רצה לעובדי המקום, אומרת להם שיש עגלה עם תינוק בחוץ. "איפה", שואלת אותי הבריסטה – ואני מצביעה. "הוא בטח של אחד הלקוחות", אומרת זו באדישות – ואני כבר מרימה את קולי, שהופך גבוה מרגע לרגע, וגונחת שמוכרחים להתקשר למשטרה. היא מרימה גבה וחוזרת לענייניה. אני רצה שוב לתינוק, עליו ד' מביט בחוסר אונים, כאשר בדיוק יוצאת בחורה מתולתלת מבית הקפה. "אבא שלו פה. הוא סבבה, בכלל לא שיכור", היא מסבירה בחיוך. "מאיפה אתם?" כאשר אנחנו אומרים לה שאנחנו מישראל, היא מתחילה לצחוק. "בדיוק אנשים יושבים עם חברים מישראל", היא אומרת, "עדי ועודד ורמי* (מעניין אם יש לה רשימה של שמות מכל העולם. אם היינו מצרפת, אולי הייתה מספרת שז'אן, ז'ק ומארי אישרו את הסידור)! גם הם היו בשוק בפעם הראשונה שהם ראו את זה ועמדו לקרוא למשטרה, אבל ככה זה בדנמרק. התינוקות בחוץ לנשום אוויר צח וההורים נהנים מהשקט בפנים".
ד' זיהה יפה ובזמן שפני מחליפים צבעים ואני עומדת למלוק את צוואר מי שתפסתי כהורים מזניחים – ומשך אותי משם, מחוסרת אוויר. ברגע שהתיישבתי והסדרתי את נשימותיי, אורטל (ר' פוסטים קודמים), שכמובן, כבר קיבלה שיחת טלפון בהולה בנושא, מצאה כתבה או 15 בנושא – ואכן מסתבר שזה מנהג דני שגור. גם בעיר של 1.2 מיליון איש. כששאלתי על כך את אנני, אישה דנית אדירה המנהלת B&B (מומלץ מאוד מאוד) איפשהו בשומקום הדני, היא פרצה בצחוק מתגלגל ואמרה באנגלית שבורה "ברור שאנחנו עושים את זה, זו דנמרק!"
אתם יכולים בכלל לתפוס את זה? עולם בו בטוח מספיק בשביל להשאיר תינוקות חסרי אונים ברחוב כדי "שינשמו אוויר" – ויותר מכך – עולם בו אתם, כהורים, הורים פונטציאלים או סתם דודים, *מרגישים* שבטוח מספיק בשביל לעשות את זה? אני לא. אחרי כיומיים של זעזוע עמוק, הבנתי שזו כנראה באמת מציאות כל כך שונה, שאני אפילו לא מסוגלת לתפוס אותה. אבל היי, זו דנמרק.
בכלל, אנני לימדה אותי כל מיני דברים בערב האחד שביליתי איתה. אישה רווקה בשנות החמישים לחייה, ללא ילדים אבל עם שבעה סוסים ושני חתולים. היא לא נולדה לתוך חיי הכפר – היא בחרה אותם. כשנישקתי את אפו של הצעיר בסוסיה היא אמרה שהוא סוס טוב. באותה נשימה, הוסיפה "הוא יהיה טעים". אני הזדעזעתי, ושמחתי שעברית היא שפה כל כך אזוטרית, כי לפעמים אני לא מצליחה לעצור את עצמי מלהפטיר מטח קללות בשפת אמי. מאוחר יותר באותה ערב היא לימדה אותי דבר או שניים על מסירות. היא סיפרה שהיא אוהבת את הסוסים שלה עד מוות, אבל כשאלו חולים ואין ברירה אלא להרדים אותם, היא אוכלת אותם. ממילא אין להם ייעוד אחר. אתם יכולים לדמיין את עצמכם אוכלים את חיית המחמד האהובה שלכם לאחר מותה? אבל אתם יכולים לדמיין את עצמכם אוכלים סטייק מפרה שנהרגה (נרצחה) במיוחד בשביל הבשר. גורם לך לחשוב (כאילו, אני לא אוכלת יונקים מגיל 11, אבל בכללי).
אגב מציאות שונה, אני חושבת שהדבר שהכי נחקק לי במוח מהחודש בו ביליתי בסקנדינביה, הוא תפיסת ה-leisure. אני בטוחה שיש מילה בנורדית לזה (פשוט לא מכירה אותה), ואני גם בטוחה שאין מילה בעברית שמתארת בדיוק את זה. זו לא הנאה, וזה לא פנאי, אלא מה שמחבר בינן. זו ההבנה הזו שאת נוסעת בנורבגיה, בשוודיה או בדנמרק, בחורים שלא ברא השטן, ופתאום יש פינה יפה עם פיורד/ אגם/ מקור מים כלשהו/ יער, וספסל פיקניק או שניים. עכשיו, אנחנו לא מדברים על הכמה עשרות קמ"רים של רמת הגולן. אנחנו מדברים על מדינות ע-נ-ק-י-ו-ת ותת-מאוכלסות. אלו לא שמורות טבע, אלא סתם מקומות שבין לבין. חשבו על זה ככה: יש אדם (וכנראה משרד שלם) בממשלה, שכל מטרתו היא למפות את המדינות העצומות (לפחות שוודיה ונורבגיה) האלו, ולהחליט איפה יכול להיות נחמד לעשות פיקניקים. לא בגלל שמשרד הביטחון צריך את זה – אפילו לא בגלל שזה טוב לתיירות – אלא פשוט כי התושבים בטח יאהבו לשבת שם, ובטח ישמחו לשולחן.
אחר כך שואלים למה הם מאושרים יותר.
ועכשיו – עכשיו אני בצרפת, נותנת מנוחה לברך הדפוקה שלי בחדר מהמם בצורה בלתי נתפסת בעמק הלואר, במחיר מגוחך. אם ב-leisure עסקינן, אז הצרפתים כל כך טובים בזה שאני לא יודעת מאיפה להתחיל אפילו.
אספר בפוסט הבא. היו כל מיני צחוקים.
ובכלל עוד שמונה ימים אני בישראל.
צ'או.
*ט.ל.ח
